כאשר יצאתי מהארון אי שם באמצע שנות ה-90 ותחילת שנות העשרים שלי, השאלה הראשונה שאמא שלי שאלה, כמו יהודיה-פולניה טובה, היא "מה יהיה עם ילדים?". היום ברור שניתן להביא ילדים לעולם גם כאשר אתה חי בזהות להט"בית.–אבל באמצע שנות ה-90 לרובנו זה היה חלום רחוק – ואצלי, שמגיל צעיר עבדתי עם ילדים ונקשרתי לילדים, זאת בהחלט היתה שאלה כואבת. אני חושב שעניתי לה משהו כמו "אמצא דרך" ונכנסתי לעשור המבלבל הזה של סיום צבא, לימודים, זוגיות ראשונה ותחילת קריירה. למי היה כוח וזמן לחשוב על ילדים.
אבל בגיל 30 נפרדתי מבן זוג, ופתאום קלטתי שאני לא רק מסתכל על גברים ברחוב, תופעה לגמרי לא חדשה עבורי, אלא שאני מתחיל להסתכל על גברים עם ילדים. פתאום הצורך להיות אבא גבר, או כפי שאחת האחיות שלי התנסחה פעם לגבי עצמה, התחלתי לחצרר, אז יצאתי לבדוק אופציות.
אימוץ זאת חתיכת פרוצדורה להומואים, וגם לא רציתי להיות הורה יחידני. פונדקאות לא שקלתי ברצינות כי לא הייתי בזוגיות והנטל הכלכלי היה לא ריאלי. בנוסף לא הייתי ממש מקובע על הרעיון של לעשות ילד כחלק מקשר זוגי. מבחינתי, הקונספט של לשלב זוגיות וילדים יחד, זאת לא ההמצאה האנושית הכי מוצלחת בהיסטוריה. לא כל אדם שאני רוצה כבן זוג אני גם רוצה כאבא לילדים שלי ולהיפך. ולהתחיל לחפש מישהו שגם ארצה כבן זוג וגם אראה בו אבא אידיאלי, נראה לי לא לגמרי נכון. אם מוסיפים לתרכובת הנדירה גם את זה שהוא כבר יהיה לגמרי מבושל ומוכן לילדים- כל הסיפור הופך להיות די קשה להשגה. אני מניח שאם היה לי בן זוג זה היה אחרת, אבל לא התכוונתי לצאת לחיפושים ולשים בהמתנה את הרצון להיות הורה.
השנה היא 2005, השארתי הודעה באתר "My Child", זכרונו לברכה, שאני מחפש מישהי לעשות איתה ילד. הייתי אז מורה בתיכון, אני זוכר ששמתי ישר על השולחן שאמנם לא יהיה לי הרבה כסף אבל יהיו לי הרבה זמן וארגיה להקדיש לילד. ככה גם קיוויתי למצוא מישהי שבאמת מעוניינת בהורה נוסף, פעיל ושיוויוני.
הגעתי מלכתחילה מצוייד בתפיסה שוויונית של חווית ההורות, כך שלא רציתי מישהי שתתפוס את האמהות כעניין המרכזי ואת האבהות כאיזה מופע צדדי. הורות לתפיסתי, היא מה שעושים ממנה, מה שיוצקים לתוכה. יש לטבע מקום, אבל מהר מאוד הוא נשאר מאחור. מי שנוכח באמת הוא המעצב והמשפיע. הרבה אנשים אמרו לי, "חכה כשתהיה אבא תראה שזה לא אותו הדבר, שאמא זה אמא ואבא זה אבא" אבל זה ממש לא קרה ככה.
אז התחלתי לצאת ל"דייטים" לטובת חיפוש הפרטנרית המתאימה. בדרך פגשתי גם אחרות שעזרו לי לחדד בדרך השלילה מה אני מחפש. למשל, מישהי שפגשתי שהיתה עמוק בארון ורצתה ש"נתחפש לזוג", כמובן שזה בכלל לא היה אופציה מבחינתי. טל היתה האישה שלישית שפגשתי. היא כבר היתה בת 38-9 , השעון הביולוגי תקתק, היא עצמה איבדה את אבא שלה בגיל עשר, אז היה לה מאוד חשוב למצוא פרטנר שיהיה אבא נוכח. חוץ מזה, ממש התאים לי שטל הגיעה עם גישה פמיניסטית להורות. היא לא תפסה את האמהות כמה שהגדיר אותה כאדם ולא כציר המרכזי בהתנהלות שלנו מול הילד. התחלנו לצאת ל"דייטים", ולפגוש את החברים האחד של השני, והמשפחה, ירדנו לצלול בעקבה, הלכנו לייעוץ וכתבנו חוזה שמבחינתנו היה בראש ובראשונה בחינה של התפיסה ההורית והצהרת כוונות. הלוואי וכל זוג לקראת הורות היה עושה את זה, זה יכול היה למנוע הרבה כאבי לב ואכזבות. בנוסף, עיצבנו את ההורות, בהתחלה המדומיינת ולאחר מכן האמיתית, כפי שאנחנו מאמינים – ולא על פי מודל נוקשה שיש לעמוד בו.
עכשיו יותר משתיים עשרה שנים אחרי, שנינו מאוד מרוצים מההורות המשותפת, מהקשר בינינו ומהילד. בגלל ששידרנו לו מגיל צעיר שזה פשוט ככה, המבנה המשפחתי "האחר" אף פעם לא היה עניין עבורו. בניגוד אליי, טל דווקא היתה שמחה לילד שמגיע מתוך זוגיות, אבל היא חווה את ההורות המשותפת כמשהו טוב שקרה לה בחיים ולחלוטין נכונה יותר עבורה מאשר לגדל ילד לבד.
שואלים אותי לפעמים איך דואגים שהורות משותפת תעבוד. אז כמובן שכמו בזוגיות אין חוקים שתמיד עובדים. אבל כן חשוב לי להגיד משהו לא/נשים בתחילת הדרך. כאשר מחליטים לעשות ילד ביחד, לא נוצר רק הסכם בין שני אנשים, נוצרת משפחה – שהיא אומנם לא המשפחה ההטרו-נורמטיבית שרובנו גדלנו בה, וזו משפחה שניתן להוסיף לה מרכיבים נוספים, כמו בני זוג של ההורים – אבל זאת משפחה. מכאן חשוב להכיר טוב את הסביבה של הפרטנרית, המשפחה, החברים– כי הם כולם עומדים להיות חלק מרכזי בחיים של הילד/ה שלך. אני לא מאמין גדול בהקרבה הורית, אבל כן בגמישות, סבלנות ונכונות להתחשב. במדינה שלנו נראה לפעמים שזאת חובה לעשות ילדים. זה לא. אבל אם בוחרים להיות הורים, ועושים את זה מהסיבות הנכונות, חשוב שתסבירו לעצמכם ולפרטנרית מה היא בדיוק ההורות שאתם רוצים לעצב – ומי שנמצא בהורות משותפת יש לו גם חופש יחסי להתאים את ההורות לאופיו, במקום את האופי לאיזה מודל הורות אוטופי.
