בלוג

החסידה זוכה לאזכורים רבים בתרבות העולמית:

החסידה הלבנה היא, אולי, הציפור האהובה והמוכרת ביותר באירופה. כל ילד לומד לזהות את העוף הגדול, בצבעי שחור לבן, המביא עימו מזל, שפע, אביב, ואפילו… תינוקות.

על מקור האגדה:

סיפורנו מתחיל אי שם בצפון אירופה ומתחבר ללוח הזמנים הן של התרבויות הפגאניות שחיו באזור והן של החסידות הנודדות שהיו פוקדות את האזור בכל שנה בחודש אפריל. אחד המועדים המרכזיים בתרבות באותם ימים היה ה-21 ביוני, היום הארוך ביותר בשנה, במהלכו היה נהוג לערוך פסטיבלים ומשתים ולחגוג בו גם חתונות (קצת מזכיר את ל"ג בעומר שלנו).

בעת החתונה, שנערכה כאמור בחודש יוני, היו מברכים את החתן והכלה שעם בוא החסידה, כלומר באפריל, יחבקו תינוק – כלומר 9 חודשים מליל החתונה. נוסף לכך העובדה שהחסידה הינה עוף מונוגמי והקשר בינה ובין בואם של תינוקות לעולם הפך לבלתי מנותק…

הקשר בין החסידה לאדם הוא עמוק ועתיק יומין. בעמים שונים מככבת החסידה בסיפורי פולקלור ובאגדות רבות: במצרים העתיקה העריצו אותה, וראו בה סמל לכבוד בן לאביו, כי האמינו שצעירי החסידות נושאים על גבם את הוריהם הבוגרים במסע הנדודים הקשה. ביוון הוטל עונש מוות על מי שפגע בחסידה, שכן היוונים הקדמונים ראו כי החסידות מחסלות את הנחשים ובכך מאפשרות חיים לבני אדם. בנצרות מסמלת החסידה את הצניעות והתום, טוב הלב והנאמנות.

לענייננו: החסידה מביאה עמה בשורות טובות.

ביון העתיקה גם המציאו את משל השועל והחסידה הבא ללמד התחשבות:

במרכז הסיפור שועל וחסידה. השועל מזמין את החסידה לסעוד בביתו, אולם מכיוון שהוא אינו חושב על האורחת המיוחדת, הוא מגיש את הארוחה בצלחת שטוחה, דבר המקשה על החסידה ארוכת המקור. והיא אוכלת רק מעט גרגרים. החסידה בתמורה מזמינה אותו לארוחה, אותה היא מגישה בכלים צרים וארוכים, אשר קלים לחסידה, אך בלתי אפשריים עבור השועל.

מוסר ההשכל: מה ששנוא עליך על תעשה לחברך

שיעור שהלל הזקן מדגיש במסכת פרקי אבות במשנה.

לענייננו: שותפות דורשת לראות דברים מנקודת מבט האחר, ולעשות התאמות מתחשבות על פי זה.

במקורות היהודיים, החסידה גם מככבת לא מעט:

ידעה מועדיה

אבן עזרא מתאר תכונה של החסידה הנלמדת מדברי ירמיהו לעם ישראל:  "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסוס ועגור שמרו עת באנה ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ירמיהו, ח ז').

 החסידה מגיעה לארץ ישראל במועדים קבועים כשאר העופות הנודדים המוזכרים בפסוק, אלא שבניגוד לתור והסיס המקייצים והעגור החורף בארץ, החסידה הלבנה בעיקר חולפת. מתצפיות שנערכו במשך שנים רבות עולה שאכן מועדי הנדידה וההגעה של העופות הנודדים קבועים למדי ומשתרעים על פני ימים בודדים באביב ובסתיו.

המלבי"ם (פרשן מקרא ידוע, מהאחרונים, מהמאה ה 19) בפירושו לספר ירמיהו מבחין בין שני מנגנוני נדידה: נדידה המתחשבת בתנאים הסביבתיים המשתנים לעומת נדידה בזמנים קבועים ללא שום גמישות: "ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה – מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעית, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן. הגם שעדיין מיועד להיות עת קרה, ועל זה אמר ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמו שנאמר: "ידעה מועדיה". 

לענייננו:  החברה מעמיסה עלינו ציפיות, מספרת לנו סיפור על מתי ואיך נכון להביא ילדים לעולם. אך אלו המפעילים חשיבה עצמאית, בוחנים את הסיפור החברתי, קשובים לעצמם, שוקלים את מכלול השיקולים – ובוחרים להביא ילד במועד המתאים להם – דומים לסגולת החסידה: "ידעה מועדיה". מקדימה או מאחרת בהתאם לנסיבות, ולא הולכת על אוטומט לפי שטאנצ קבוע.

חסידה ברושים ביתה 

מספר תהילים (קד י"ז) "אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה" אנו לומדים פרט נוסף על החסידה: החסידות חוזרות במועד קבוע לאותו הקן שנה אחר שנה. זהו קן קבוע הגדל משנה לשנה. כל שנה בני הזוג משפצים את הקן ומוסיפים חומר קינון נוסף ולכן מקום הטלה זה נקרא "בית" ולא רק "קן" כבשאר הציפורים.

כבר בעת העתיקה צפו וידעו: כמעט כל זוגות החסידות גילו נאמנות למקום הקן ושהחסידות נוטות לשמר נאמנות זוגית. התנהגויות אלו גרמו לצפייה של בעלי הבתים באירופה ואסיה לקראת חזרתה של החסידה מתוך תחושה שהיא מביאה מזל טוב. זוג חסידות כמעט לעולם לא יעזבו את הקן ביחד. "הוא" או "היא" תמיד נשארים בבית, על מנת לשמור על הקטנים ועל הקן.

החסידות משמשות כהורים למופת. הן ממש מוסרות את נפשן למען גוזליהן, כל עוד הם קטנים וחסרי ישע. במשך כל הקיץ עובדים אבא ואמא חסידה ללא לאות על מנת לשמור בתורנות על הקן, לכלכל את ה"בית" ולהביא אוכל לפי הטף.

חוקרי הטבע הבחינו בתופעה מעניינת אצל החסידה: כאשר אחד מבני הזוג חוזר לקן, לאחר סיור שהיה מכוון להביא אוכל לעוללים, מתקיימת "קבלת פנים" מעניינת ביותר: שתי החסידות מתכופפות זו כנגד זו, מרימות את הראש גבוה-גבוה, ומשפשפות את המקורים זה בזה, תוך השמעת קולות. "טקס" זה נמשך 2-3 דקות. לאחר "טקס" חילופי הברכות עליו הן חוזרות בכל חזרה לקן של אחת משתיהן, יוצאת השנייה לדרך – זו שעד אז שמרה על המקום.

לענייננו: החסידה נאמנה לשותפות הזוגית, לבית ולצאצאים. מדובר בהורים משקיעים, העובדים היטב ביחד, בתורנות מתואמת.

רוח בכנפיהם

הנביא זכריה מזכיר את החסידה:

 " וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה- שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת-הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת-הָאֵיפָה.  וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת-לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר… (זכריה, ה, ט-יא)

החסידות מעופפות טובות ונודדות בעיקר בעזרת דאייה ללא תנועת כנפיים. שיטת תעופה זו חוסכת להן אנרגייה רבה ומבוססת על ניצול טרמיקות (זרמי אוויר חם העולים מהקרקע) לצורך התרוממות לגובה ולאחריה גלישה לטרמיקה הבאה. הדאייה דורשת משטח אווירודינמי גדול ואכן לחסידה כנפיים ארוכות ורחבות. בגלל צווארה ורגליה הארוכים גוף החסידה נראה קטן באופן יחסי. ייתכן ומבנה הכנפיים של החסידה ואופן התעופה שלה היו הרקע לפירוש "מצודת דוד" בזכריה (ה ט'): "ורוח בכנפיהם…" – כאלו הרוח קשור בכנפיהן להוליכן מהר, וכנפיהן היו רחבות וארוכות ככנפי החסידה והן נשאו את האיפה עם האשה אשר בתוכה וכו'".

הביטוי "הרוח קשור בכנפיהן" רומז אולי על דאיית החסידה הנראית כאילו הרוח היא הנושאת אותה בניגוד לעופות אחרים המעופפים בעזרת תנועות חתירה.

החסידה הלבנה בולטת בנוף הארץ בגלל גודלה, שכיחותה הרבה בעונות הנדידה וצבעיה הבולטים בניגוד של שחור ולבן.

לענייננו: כשהרוח בכנפינו, עושים הרבה, וזה נראה כאילו ללא מאמץ. שנעשה ונצליח ותהא הרוח בכנפינו תמיד.

פירוש השם חסידה לפי הקבלה:

השם מבטא מעוף, כושר הסתגלות וגם אמונה, דבקות ויושר.

עושה חסידוּת

הגמרא במסכת חולין (סג ע"א): "… למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה"

האם באמת החסידה עושה חסד עם חברותיה. לדעתו של מנחם דור מקור אימרה זו הוא בהתנהגות ההאכלה של החסידות. החסידות מאכילות את הגוזלים מספר שבועות לאחר הפריחה מהקן ולכן ניתן לראות בשדות חסידות מאכילות זו את זו. אמנם האכלה זו היא בין הורים וצאצאים אלא שלקראת הבגרות הצעירים נראים גדולים מהוריהם בגלל הצטברות מאגרי שומן ולכן מתקבל הרושם של צעיר המאכיל בוגר. האמונה שהצעירים מאכילים את הבוגרים גרמה לכך שביוון נקרא החוק שחייב את האזרחים לתמוך בהוריהם על שם החסידה. החסידה נקראת ביוונית Pelagros (שחור-לבן) ואילו החוק נקרא  Pelagonia.

אבן עזרא בספר ויקרא: " החסידה – היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוק.

לענייננו: במילה – נתינה. מילה אחת, אבל עולם ומלואו.

הארץ המובטחת

החסידה כסמל לקשר והערגה לציון

רב יוסף דוד, מהתלמידים הראשונים שהגיעו מיהודי אתיופיה בשנות החמישים, ללמוד בכפר בתיה ונאלצו לחזור בלב דואב כדי לחנך צעירים אחרים באתיופיה, פרסם שיר עממי המוקדש לחסידה, ציפור נודדת בין אירופה לאפריקה דרך המזרח התיכון. היא מסמלת בכך, בעיני הבריות, את הקשר הבין-יבשתי שבמרכזו ארץ הקודש. השיר מושר על ידי הילדים בסוף החורף, כאשר העופות עוזבים את הדרום החם ונודדים צפונה.

"שימאלה, שימאלה, אגראדצ'ין ארוסלם דהנא…"

"חסידה, חסידה, בשרי לנו בשורה/ והביאי לנו גאולה/ על ירושלים הבירה/ ספרי לנו עירנו הרחוקה/ שמחכים ומצפים אנו לראותה/ ונחיה בה לראשונה".

השיר הזה מרגש במיוחד, בין השאר כי בקהילת יהודי אלזס במזרח צרפת ובקהילות יהודיות נוספות באירופה  – וגם בקרב גויים רבים, נהגו לראות בהגעתן של החסידות מירושלים בשורת אביב ותקווה מחודשת לציון.

עוד שיר, חדש יותר, של חיים אידיס, המבטא את רחשי הלב של "ביתא ישראל" יהדות אתיופיה:

עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה

מֵעֵבֶר לְהָרִים שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל

יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים

חֲסִידָה חֲסִידָה צְחוֹרַת צַוָּאר

מָה רָאוּ עֵינַיִךְ

שִׁירִי לִי סִּפּוּר

שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר

נִשְׁעֶנֶת עַל רַגְלָהּ וְעוֹד מְעַט תַּחְזֹר

תָּנִיף כָּנָף גְּדוֹלָה

בַּדֶּרֶך אֶל הַקּרֹ בַּדֶּרֶך תַּעֲצֹר

בְּצִיּוּן עִיר הָאוֹר

חֲסִידָה חֲסִידָה אֲדֻמַּת מָקוֹר

הַאִם יְרוּשָׁלַיִם

אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר

חֲסִידָה חֲסִידָה לִבְנַת כָּנָף

בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר

בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

ושיר ישן אף יותר – חסידה צחורה:

חֲסִידָה צְחוֹרָה אֱמֹרִי
חֲסִידָה צְחוֹרָה נָא אֱמֹרִי
הֲתִשְּׂאִי בִּרְכָתִי לְאִמִּי
הוֹי אִמִּי דִּמְעָתִי לֹא תַּכִּירִי
מֵרָחוֹק תִּשְׁמְעִי אַנְחָתִי

מַרְבְדֵי הָאָבִיב נִפְרָשׂוּ
כָּל הַיְּקוּם לִתְחִיָּה כְּבָר שָׁב
רַק עֵינַי מִבֶּכִי נָמַסּוּ
בְּלִבִּי הַיָּגוֹן וְהַמַּר

הַזָּמִיר וְהַדְּרוֹר חָזָרוּ
הָלְכוּ וַיְּחַיּוּ אֶת קִנָּן
מִלְּפָנַי הַדְּרָכִים נִסְגָּרוּ
מִלִּפְנֵי הַבּוֹגְדִים הָרָעִים

מָה לִי פֹּה בַּנֵּכָר אֶסְבֹּלָה
כְּצִפּוֹר הַכְּלוּאָה בִּכְלוּבָהּ
אִם חֲזוֹן הַמָּוֶת יוֹאִילָה
עוֹד אָשׁוּב לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם

קישור לשיר בזמרשת:  https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2642

לענייננו: הכמיהה והערגה אל הארץ המובטחת, שינוי המציאות שלנו ממצוקה ומחסור נפשי-רוחני אל גאולה, במובן של מציאות המספקת מענה לצרכי העומק שלנו.

לא לענייננו – אך עם מבט קדימה…   על החסידה, חינוך מיני ויהדות:

באירופה האגדה על החסידה המביאה את התינוקות שימשה ככלי על מנת להרחיק מבוכה, ולהימנע מלדבר עם ילדים על ענייני מיניות. אין זו דרכה של היהדות.

תורה בכתב ושבע"פ לא חסכה מאיתנו, בגלל ענייני צניעות, סוגיות חשובות הלכתית ורעיונית. ההפך הוא הנכון. פרשת העריות מפורטת ופרטיה מדוקדקים. סוגיות תלמודיות רבות וחשובות דנות בפרטי פרטים. פריון והמשכיות הם בבסיס חיי אדם והיהדות למן בראשית שתפקיד האדם הוא: "פרו ורבו". מדברים עם ילדים בהתאם למה שהם מסוגלים להכיל בכל גיל. אך מדברים אמת, ונתנים בסיס אמיתי ונכון להתמודדויות בחיים.

הלימוד והדיון בנושא מין ומיניות בגילאים צעירים עדיין מתחילים ממקום תמים. ממקום שעדיין כמעט ולא התקלקל מהוולגריות והמתח שמלווה לעיתים את השיח המיני בשלבים מתקדמים יותר. ראוי שהנושא ימשיך מאותו המקום- הטבעי, הנכון והלא מקולקל. ראוי שיכוון על ידי הורים ומחנכים. ראוי לא לטמון ראש בחול ולהשלות שנושא הרבייה, מערכות הרבייה והמין לא יתעורר אם לא נעורר… דווקא בדור שילדים נחשפים, דרך האינטרנט והסמארטפון, למגוון תכנים מיניים בגיל צעיר, כולל לפורנו, ראוי שניקח אחריות הורית וחינוכית מראש.

לסיכום:

החסידה מביאה את בשורת האביב, ההתחדשות, מזל טוב ותינוקות…

היא מביאה גם את בשורת ציון וכיסופים להגיע לארץ מובטחת ולזכות לגאולה ולהתאחד עם כל המשפחה.

החסידה מסמלת נאמנות, כבוד להורים והגנה על חיי אדם – הן הורגות נחשים.

החסידה גם מסמלת מעוף, כושר הסתגלות וגם אמונה, דבקות ויושר.

החסידה עושה חסידות עם חברותיה. נאמנה לזוגיות, לבית, ובעיקר לצאצאים.

החסידה יודעת להתאים עצמה לנסיבות כפי שהן התפתחו, לא לפי השבלונה של מה היה צפוי. על כן החסידה פועלת בזמן הנכון.

דאיית החסידה הנראית כאילו הרוח היא הנושאת אותה – פועלת בחריצות, שקדנות, זריזות ויעילות – אך זה נראה כאילו חסר מאמץ.

והיא גם נותנת לנו תזכורת, דרך משל יווני: יש מגוון נפשות ולהן מגוון צרכים ייחודיים – יש להתחשב באחר ומה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.