השגעון של האמהות היהודיות לזכות בנכדים פרנס לא מעט דרמות הוליוודיות במהלך השנים. האובססיה הלאומית הזאת שהיא שמרנית מיסודה, לא פסחה גם על המובלעות הליברליות ביותר בחברה הישראלית, ואולי למעשה, זה הדבר היחיד שמחבר בינינו- חוצה דרך הקבוצות השונות של החברה הישראלית.
השילוב הזה יוצר הכלאות בין העולם הישן לעולם החדש שהן חסרות תקדים בעולם המערבי. הראשונה היא הנהירה של הגייז לתהליכי פונדקאות בחו"ל, תהליך שמאיץ בתורו את קבלת הדגם המשפחתי החדש גם בקרב משפחות יותר שמרניות. המחשבה להפנות גב לנכד בגלל שאתה לא מסכים עם איך שההורים שלו חיים, היא דבר שכמעט לא יעלה על הדעת בתרבות היהודית.
התופעה האחות, היא הטרנד המתגבר של ההורות המשותפת. היא תופסת תאוצה בישראל על רקע השילוב בין התופעה המוכרת כל כך ברחבי העולם המערבי- גידול דרמטי במספר משקי הבית של אדם יחיד, הרווקות כדרך חיים ולא שלב מעבר. מצד שני, בניגוד לאירופאים, שניתן לומר בהכללה שהפסיקו לעשות ילדים, אצלנו הוויתור על זוגיות, לרוב לא אומר נכונות לוותר על ילדים. וכאן מגיע הפתרון המנצח של הורות משותפת.
קרייריסטיות וגייז, שתי קבוצות שכאילו נועדו זו לזו- ממש סטארטאפ. אי אפשר היה לפספס את מבטי הקנאה של חברותיי הנשואות כשסיפרתי להן שכבר בחודשים הראשונים אחרי הלידה, פעמיים בשבוע ישנתי לילה שלם, כשנמרוד, השותף שלי להורות, בילה את הלילה בחדר הספייר והיה ב"משמרת". הגבולות הברורים של הקשר מעניקים לנשים יותר שוויון וחירות מאשר במרבית משקי הבית בישראל. ימי מחלת הילד למשל, נחלקים באמת בין שני ההורים, האיסוף מהגן, הכביסות ושאר מטלות החיים. החלוקה הברורה בימים נותנת פטור גורף מרגשי האשם שכל אם קרייריסיטית נאלצת לחיות איתם. נגה נולדה אחרי שסיימתי שש שנות כהונה כחברת כנסת, אבל ראיתי את חברותיי נמצאות כל שבוע בין הפטיש לסדן. בכנסת מרימים גבה על זה שהן מנסות להתקזז ולצאת כבר ב 20:00 ולא נשארות עד אמצע הלילה, אבל בבית מרימים גבה, על כך שבכל מקרה זה היה מאוחר מדי. בהורות משותפת אפשר לנצל את הערבים הפנויים כדי לטחון עבודה אל תוך הלילה או לנצל את הזמן לפעילויות פנאי, חברים, ולמעשה, אפילו זוגיות.
נשים רבות מתקשות לאמץ את המודל בטבעיות, בגלל הקושי להפרד מהחלום של הקמת משפחה כזוג שמתגורר לו בדירה נחמדה בפרברים. אבל יש כמה דברים שחשוב להגיד- המודל הזה כנראה לא מתאים לכל האנשים. ללא מעט למעשה, כפי שמעיד אחוז המתגרשים. אבל גם למי שכל זאת נאחזת בחלום הזה, חשוב לדעת שהורות משותפת לא רק שלא מרחיקה אותו אלא למעשה אפילו פותחת חלון הזדמנויות חדש. כשיש לך ילד בהורות משותפת, ילדה מתוקה וממלאת באושר כמו במקרה שלי, את מפסיקה להביא לדייטים את השעון הביולוגי המתקתק שלך, נפתחת בפניך קבוצה חדשה של גרושים עם ילדים, ובלי החרב הזאת שמונחת על צווארך את יכולה לחשוב בלי לחץ- האם באמת מתאימה לך זוגיות? ולהתמקד במי שעושה לך טוב ולא מי הכי מתאים לגידול ילדים. כצ'ופר את מקבלת כמה ערבים בשבוע בלי ילדים שזה ידוע כמתכון קסם לתחזוק זוגיות מוצלחת. המודל גורם לך להתגעגע, ולהעריך כל דקה של זמן איכות עם הילדים, ומצד שני לנהל חיים עשירים ומגוונים במקביל.
כמובן שזה לא פשוט כמו שזה נשמע. יש אנשים שמבלים שנים בזירת "הדייטים" של ההורות המשותפת בלי להתקדם. משפט המחץ של אמא שלי היה "אם תנהגי בגייז כפי שנהגת בסטרייטים, תסיימי בדיוק באותו המקום". יש גם כאלו שחושבים שאם לא מדובר בזוגיות אפשר להזדרז מאוד ולעשות את זה ב"קוויקי" של תהליך, כי הרי אם הסכמנו על סוג בית הספר וכמות החוגים, על מה נריב? שביל הזהב הוא תהליך ממוקד, שבו מוצאים שותף\ מתאימ\ה, ונכנסים לתהליך מלווה בבעלי נסיון, שכולל היכרות מעמיקה ותיאום ציפיות יסודי.
כשעושים את זה כמו שצריך המודל של ההורות המשותפת הוא באמת ההמצאה המנצחת במציאות הישראלית. לא סתם זה הטרנד החם של השנים האחרונות.
